מה היית עושה אם זה היה הבן שלך?
אני לא יכול לדעת, כי זו שאלה היפותטית. אבל אם לשפוט לפי מה שאני יודע על דחפים אנושיים, אם זה היה הבן שלי, הייתי מוכן לשים פצצה בכנסת ולהכניס לילדים ציאניד באוכל. הטיעון האישי-רגשי הוא אנטי-טיעון, כי הוא לוקח נקודת מבט אחת בלי לחשוב על אחרות. מה אם זה יהיה הבן שלכם שימות מפיגוע? גם אז הייתם מאשרים את העסקה?
אנחנו לא יודעים מה יקרה אחרי השחרור, אבל ברור לנו שכרגע יש חייל שסובל בשבי.
אם לקחת בחשבון הגיון פשוט ואת ההיסטוריה (ע"ע עסקת ג'בריל), אנחנו יכולים לדעת בהסתברות די גבוהה שלפחות חלק מהמשוחררים יחזרו לעסוק בפעילות טרור, ובמילים אחרות – פיגועים. בכלל, הבעיה בויכוח על גלעד שליט היא שהוא לא יכול להיות מאוזן, כי בעוד שבצד אחד יש לנו דמות של חייל סובל ומשפחה מתייסרת, בצד השני עוד אין לנו שמות ופנים של האנשים שימותו מהפיגועים; עוד לא ראינו את משפחות הנרצחים בוכות מעל הקבר בטלוויזיה.
כל זה לא משנה. החייל הזה שירת את המדינה, והמדינה חייבת להחזיר אותו.
נכון, החייל הזה הלך לאן שהלך במסגרת שירותו הצבאי. הוא בחר מרצון בתפקיד של חייל קרבי, כשברור לו מה הסיכונים שכרוכים בזה, והאמת היא שלעומת חיילים רבים אחרים, הוא יצא בזול. הוא לא נהרג, לא נפצע וכנראה לא חטף הלם קרב. חייל יודע שהוא יוצא לשטח כדי להגן על אזרחים. אני בטוח שגלעד עצמו לא היה רוצה שנהפוך את היוצרות ונהפוך את האזרחים למגן אנושי עבורו – וזה, למעשה, מה שנעשה אם נשחרר מאות מחבלים.
יופי של טיעונים, באמת. אבל אי אפשר להפעיל רק שיקולים קרים. הרי הרגע שבו גלעד שליט ינחת בישראל יהיה רגע יהודי, רגע פטריוטי, רגע של נצחון הרגש על השכל!
מצטער, אני לא הולך להשתתף באורגיה הרגשנית הזאת. אסור לנהל מדינה דרך תחושות בטן. אם אתה חושב שצריך, אני מציע לך לקרוא על קורבנות עסקת ג'בריל. מה אם אלה היו הילדים שלך?
ויש להוסיף, משהו שהוא חמור לא פחות בעיני, שהסכמה לעסקה מהסוג המתגבש היא מתכון לעוד ישראלים חטופים בהמשך. זה לא ספקולוציה - כבר עכשיו החמאס מצהיר על כוונותיו לחטוף עוד חיילים, עד שישוחררו כל אסיריו.
השבמחקמצד שני - ישראלים רציונאליים הם זן נכחד.
*אנחה*