בין מפעלי טקסטיל שהולכים ונסגרים
הפנים האמיתיים של הארץ מסתתרים
ההיחשפות של חסידת גור לשעבר שרה איינפלד וסרטה 'הסוררת' עוררו מחדש את הפולמוס הנושן אך מבורך אודות הדרך שֶׁיָּבוֹר לוֹ הָאָדָם.
למרבה הצער, אין הפתעות. תגובות הנגד כלפי שרה מתחלקות לסוגות הקבועות. הראשונה מכנסת לתוכה את הטוענים שגם אם הקבוצה החרדית שבה גדלה היא אכן קיצונית ובעלת אורחות חיים 'מוגזמים', שרה יכולה הייתה בקלות למצוא את האמת בזרמים יהודיים אורתודוקסים מופרעים פחות, כמו חסידויות חרדיות אחרות או הציבור הדתי לאומי. ראשית, חסידות גור אינה פלג חרדי שולי – זו החסידות הגדולה בישראל ואולי החזקה שבהן, ותחת החסידות הזאת חיים עשרות אלפי אנשים באורח חיים טוטאליטארי.
אך חשוב מכך, לי אישית נראה ששרה לא ראתה טעם בלהחליף הרבה בולשיט בקצת בולשיט, שליטה טוטאליטארית של רבנים פטריארכים בשליטה טוטאליטארית פחות שלהם, תרבות שמנסה להכתיב כל פסיק בחיים בתרבות שמנסה להכתיב רק שמונים אחוז מהם. היא לא שפכה את התינוק עם המים – היא ניקתה את החדר ולא טרחה להשאיר אבק בפינות.
מבקרים אחרים טוענים ששרה בעצם לא האמינה באלוהים מלכתחילה, ולכן יצאה בשאלה. אישית, אני חושב שהרעיון שמי שהאמין באלוהים בילדותו לא יוכל להיפטר מאמונה זו בבגרותו הינו מדכא ומעליב, והכי חשוב – ממקור ראשון אני יודע שהוא פשוט שגוי.
תהליך החזרה בשאלה, לפחות כמו שאני מכיר אותו, הוא תהליך של היפטרות ממטען עודף, התנקות מאמונות שרירותיות ומלאכותיות, שברובם המוחץ של המקרים הן תוצאה ישירה של התרבות שלתוכה נולדנו. כשמנגנוני זיהוי הבולשיט מתחילים להתעורר, הצעד הרציונלי הוא השלמת המהלך ההגיוני וסילוק כל ההבלים, לא רק חלקם. מי שמחליף הרואין בסם קשה פחות, עשה רק חצי מהדרך.
התגובות החרדיות ההרמוניות להפליא רק מאשרות את מה שיש לשרה לומר: החברה החרדית מיטיבה להדק שורות ולתקוף את מי שעזב אותה, את מי שמבקר אותה, וכשאין טיעונים אמיתיים, משתמשים בהתקפות אישיות ומשפחתיות, במסורת המנטאלית של השטייטעל הדביקה.
טרם קראתי תגובה שמפרטת את האופן שבו הפרקטיקות ששרה מתארת מיטיבות עם אושרו ורווחתו הנפשית של האדם. המשתלחים לא הסבירו איך הבאתם של ילדים מרובים למציאות של עוני וצפיפות תורמת לאושרו של כל ילד וילד כפרט, איך טיוח והשתקה של בעיות אמיתיות מקדמים פתרון אמיתי שלהן או מה עומד מאחורי האמירה החלולה "כבודה של בת מלך פנימה". רובן ככולן של התגובות התמצה בהתקפות אישיות על שרה וכן בטיעון המנצח: "בציבור החילוני יש המון בעיות". לא, אין להם הפניות למחקרים. האמת היא שגם לי אין. חיפוש שטחי באתר הלמ"ס לא מעלה סטטיסטיקות לפי רמת דתיוּת. נראה שכל מה שיש לנו הוא אנקדוטות. ובכן, אם אתם רוצים אנקדוטות, אתם מוזמנים להאזין לתכניות הרדיו הליליות שאליהן מתקשרים מאזינים כדי לשפוך מררתם על החיים. תגלו שאחוז המתקשרים החרדיים גבוה בהרבה משיעור החרדים באוכלוסייה. לא רע בשביל ציבור שמשתדל לבודד את עצמו מהמדיה החילונית.
אני יודע שאני מסתכן בהתקפה על טרואיזם פופולרי, אבל במציאות, אין סימטריה בין העולם הדתי לעולם החילוני. העולם החילוני נוקשה פחות, דוגמטי פחות, דינאמי ומשוחרר יותר. לא לחינם מכנים בבתים חרדיים את האנשים שבחוץ 'חופשיים' בזלזול. יש בעיות בעולם החילוני, אבל מדברים עליהן בפתיחות. יש הורים חילוניים מתעללים, אבל ההמונים לא יוצאים לרחוב כדי להפגין למענם. יש אלכוהוליזם ופשיעה; התקשורת החילונית לא מפסיקה לדון בהם, והשיח הציבורי מחפש להם מזור. יש גזענות, אבל היא לא שיטתית ומובנית עד כדי כך שנישואין מעורבים יהפכו לקוריוז אקזוטי. נכון, העזרה ההדדית בציבור החילוני אינה מפותחת כמו מערכת הגמ"חים מעוררת הקנאה של העולם החרדי, אבל אולי קל יותר לנהל מערכת של שירותים חינמיים כשרווחתך החומרית נשענת ממילא על הפעילות הכלכלית של החברה הכללית, כפי שהיינו מחליפים מעות דמיוניות בינינו כילדים בתמורה לצעצועים. צעצועים שמישהו אחר שילם עליהם.
ככופר ברלטיביזם התרבותי, אני מאמין שיש חברות מאושרות יותר ומאושרות פחות, בריאות יותר ופחות. למעשה רובנו חושב כך, אך אנו נרתעים מהמסקנות האלה כשהן מאלצות אותנו לשאול שאלות מהותיות על החצר האחורית שלנו, על בני דודינו החרדים. רובנו יסכים שהחיים באיראן, למשל, הם חיים טובים פחות מהחיים במדינה מערבית וליברלית, ויעידו על כך גלי ההגירה ממדינות מסורתיות למדינות ליברליות. מדוע, אם כן, כשהדיון מגיע להשוואה בין החברה החילונית לחברה החרדית, לפתע אנו ממהרים למצוא את היופי והחכמה שבתרבות מאובנת ומדכאת, והופכים באחת לאבירי הרלטיביזם, ההכרה בשונה והעלמת העין ממצוקותיהם האובייקטיביות של מאות אלפי אנשים?
מה היית עושה אם זה היה הבן שלך?
אני לא יכול לדעת, כי זו שאלה היפותטית. אבל אם לשפוט לפי מה שאני יודע על דחפים אנושיים, אם זה היה הבן שלי, הייתי מוכן לשים פצצה בכנסת ולהכניס לילדים ציאניד באוכל. הטיעון האישי-רגשי הוא אנטי-טיעון, כי הוא לוקח נקודת מבט אחת בלי לחשוב על אחרות. מה אם זה יהיה הבן שלכם שימות מפיגוע? גם אז הייתם מאשרים את העסקה?
אנחנו לא יודעים מה יקרה אחרי השחרור, אבל ברור לנו שכרגע יש חייל שסובל בשבי.
אם לקחת בחשבון הגיון פשוט ואת ההיסטוריה (ע"ע עסקת ג'בריל), אנחנו יכולים לדעת בהסתברות די גבוהה שלפחות חלק מהמשוחררים יחזרו לעסוק בפעילות טרור, ובמילים אחרות – פיגועים. בכלל, הבעיה בויכוח על גלעד שליט היא שהוא לא יכול להיות מאוזן, כי בעוד שבצד אחד יש לנו דמות של חייל סובל ומשפחה מתייסרת, בצד השני עוד אין לנו שמות ופנים של האנשים שימותו מהפיגועים; עוד לא ראינו את משפחות הנרצחים בוכות מעל הקבר בטלוויזיה.
כל זה לא משנה. החייל הזה שירת את המדינה, והמדינה חייבת להחזיר אותו.
נכון, החייל הזה הלך לאן שהלך במסגרת שירותו הצבאי. הוא בחר מרצון בתפקיד של חייל קרבי, כשברור לו מה הסיכונים שכרוכים בזה, והאמת היא שלעומת חיילים רבים אחרים, הוא יצא בזול. הוא לא נהרג, לא נפצע וכנראה לא חטף הלם קרב. חייל יודע שהוא יוצא לשטח כדי להגן על אזרחים. אני בטוח שגלעד עצמו לא היה רוצה שנהפוך את היוצרות ונהפוך את האזרחים למגן אנושי עבורו – וזה, למעשה, מה שנעשה אם נשחרר מאות מחבלים.
יופי של טיעונים, באמת. אבל אי אפשר להפעיל רק שיקולים קרים. הרי הרגע שבו גלעד שליט ינחת בישראל יהיה רגע יהודי, רגע פטריוטי, רגע של נצחון הרגש על השכל!
מצטער, אני לא הולך להשתתף באורגיה הרגשנית הזאת. אסור לנהל מדינה דרך תחושות בטן. אם אתה חושב שצריך, אני מציע לך לקרוא על קורבנות עסקת ג'בריל. מה אם אלה היו הילדים שלך?
